חודש וחצי אחרי שהברק היכה בפעם השנייה מכה ניצחת. ימים שלמים, קצת כמו אחרי לידה, רמת תפקוד על 200% אבל הראש באופוריה - לא מעכל. הימים שאחר כך הכריחו את הראש לרדת לגובה פני הים ולהעלות אל פני המים את הגוף הטובע מהרצון לחדול. חג, משפחה, אנשים, חיוכים, מילים טובות. אין האוויר שבסרעפת מתפוגג מקנה הנשימה, אל הפה. החוצה. אני נושמת. שואפת. נושמת. מתרגלת שוב. לחיים. נוהגת את הרכב בכביש בין עירוני בדרך לעבודה, רואה-מביטה-מבחינה בשמי הבוקר היפים, תכולים ונגועים בענני כבשה מעל הרים רחוקים. יודעת שאהיה בסדר. בסוף זה יעבור. כלומר, יכאב קצת פחות. כל יום והשגרה המבורכת שלו. זה כולל גם חזרה מהעבודה עם שמיים כאלה שלא מוכנים להצטלם יפה במצלמה של פלאפון. האמת הציורית נמצאת בין שתי התמונות, זו שצולמה ולא מסרה כמה יפה בחוץ, וזו שקיבלה טיפול קצר בפילטר וצבע כדי להדגיש את יופיו של יום. כדי להרגיש שאני מרגישה. כדי לדעת. כדי לרצות. כדי להיות.
top of page
הרבה על בגדים וקצת על החיים
MICHUSH
חיפוש
bottom of page
Comments