אפרסמון, או דברים שאני מרשה לעצמי - גרסת יום ההולדת:
1. אני אוהבת אפרסמונים, אבל ממש! האפרסמון במושגים שלי כשאני צורכת אותו, או שמא אוכלת ונהנית ממנו, דווקא ממנו, זה בבחינת סמן האומר שאצלי הכל בסדר. בסדר במובן הזה שלא הכל נפלא ולא שכיף לי פצצות לגבות, אלא שאני בסדר מספיק עם מה שלא בסדר והמלחמות האינסופיות שאני מנהלת עם עצמי נרגעות או לפחות מתעממות מספיק לאורם של הטוב והבסדר הכללי שבחיי. וזה לא קורה הרבה, בכל אופן לא ברמה של להרשות לעצמי ליהנות מאפרסמון. לפני שבועיים היו אצל הירקן השכונתי אפרסמונים ענקיים שממש כישפו אותי, והרגשתי שזה יהיה די בסדר לקחת לי שלושה מהם בביטחון שהוא מספיק בסדר כזה ושהקארמה הטובה תעמוד לי לפחות עד שאסיים אותם בהנאה של בסדר. ואכן בשבוע שעבר רגע לפני יום ההולדת שלי לקחתי לי לעבודה לסירוגין ואכלתי את כל השלושה והעולם לא קרס תחתיי.
2. חזרתי לשחות.
3. קרואסון החמאה הזה נאסף אל חיכי ואל ירכיי בדרך להרצאה בערב כל שהוא. אף הוא סוג של סמן דומה אך לא זהה של אותו מעין פרץ בטחון שהוא יותר מכל רעב לדבר עצמו וזה הבטחון בהנאה שלא תפגם גם אחריי שלא יוותר פירור ושדברים לא תמיד יהיו כרצוני וכלבבי.
4. מעולם לא הייתי ממש girly girl לגמריי, כמובן שהיו לי אפיזודות לבוש קצת יותר נשיות בחיים, אבל זה אף פעם לא הגיע לשמלות ומלמלות ולכל ההתקשטות וההתייפייפות המאוד נשית שאני די מתקשה איתה בלשון המעטה. הסגנון שלי הוא פשוט ועל הרצף של נשי-אנדרוגיני-גברי. אבל שהוא לא כזה אבל, זה רק אבל כזה קטן - אני מאוד אוהבת חזיות נעריות האלה bralette שהן חזיות בגזרת גוזייה שיש להן הרבה פרשנויות ועד עתה קניתי לי את אלה הספורטיביות שהן משל לפרקטיות ותו לא. תמיד פזלתי לגוזיות המעוצבות והיפות, הפרחוניות ועם המלמלות ושלל דוגמאות, אבל זה תמיד הרגיש יפה מדי, נשי מדי, בטוח בעצמו מדי. לפני כשבועיים מצאתי לי סוף סוף שלוש חזיות T שירט נהדרות ומוצלחות ממש מליין הבייסיק של arie הנמכרות באמריקן איגל (איך? איך? איך? לא ניסיתי שם עד עכשיו? איך?!) ועל הדרך פזלתי למדף אחד ויחיד של סייל של ההלבשה התחתונה והנה היא, הקארמה, הרימה את ראשה! מצאתי את החזייה-גוזייה המושלמת הזאת שהוייב הדנימי (DEMIN) שלה הוא שקנה אותי וגרם לי לקנות אותה לעצמי וליהנות מכמה שהיא יפה ונשית והכי אני בעולם מתחת לכל הבגדים הרחבים והגבריים שאני נוטה ללבוש.
5. אומרים פונפון או פומפום? בכולופן! רגע לפני גיל ארבעים ואחת קניתי לי לראשונה בחיי פונפון! גם זה מסוג הדברים שהתביישתי כל חיי שאני אשכרא אוהבת ושזה יפה וכל כך חמוד בעיני גם אם כל הפרחות עם הנעליים המנומרות המותאמות לתיק המנומר והליפסטיק האדום שברח קצת עונדות אותו בקצה התיק ו/או המפתחות כשהן מלטפות אותו עם בניית הציפורניים האימתנית שלהן. "אני מיכל בת ארבעים ואחת מודה ומתוודה וכבר לא מכה על חטא כי גם אני אוהבת פונפונים" כישוף האפרסמונים היה עדיין נסוך עליי בשעתו ורכשתי לי פונפון בצבע נייטרלי ומיד וענדתי אותו על התיק ומאז - לא הבטתי אחורה, רק קדימה מול המראה ובהנאה.
6. סלפי משפחתי שמח במיוחד שחתם שבועיים או שמא שנה בעצם של מסע של עוד קצת קבלה עצמית במודע ושלא במודע (בינינו זה יותר במודע כי אני מה זה חופרת לעצמי בראש ובנשמה). סלפי משפחתי של חיוך מאוזן לאוזן של כולנו כי השנה לא סבלתי מבלוז יום ההולדת כדרכי והשנה חגגנו. באמת. כולנו. כי אמא הרשתה כי אמא מרשה לעצמה כי כל עוד יש לי את המשפחה הנפלאה שלי, אזי הכל טוב והכל בסדר.