לקחתי את עצמי ואת הילדים לארוחת צהריים במסעדה. המחשבה על לבשל ולהתקין עוד ארוחת צהריים ביום היחיד שזה לא אמור להיות באחריותי יכולה להביא אותי לפעמים לסף בכי. מודה. בפעמים המועטות שאני לא בביקור שישי אצל אמי ו- האיש לא נמצא מסיבה כזו או אחרת לצרוב לנו ח'תכת סטייק טובה, אני מאצילה סמכויות ומפקידה את גורלנו אצל מסעדה טובה במרחק סביר כדי שלא להעיק על הרעב המתגבר.
לאחר סיעור מוחות קצר עם הדרדקים, הוחלט לגשת למקום שבפעם האחרונה שהיינו בו היה כשהוא עדיין התקשה לחבר משפטים שלמים (ממש לא כמו עכשיו) וכשהיא הרחיבה לי את הבטן בפעם השנייה. הוא הזמין לעצמו פיש אנד צ'יפס, מנה אליה הוא התוודע כשביקרנו בלונדון לפני כמה שנים ומאז זכורה לה פינה טובה אצלו בקיבה. היא התלבטה קלות ולבסוף הזמינה לעצמה את מה שמזמין כל ילד שני בישראל, נודלס ושניצלונים. בפועל, אחרי שהיא התבייתה דווקא על המנה שלי, הוחלט שבביקור הבא במקום שתינו נחלוק מנת ראמן עוף ביחד וזהו. השלמתי הכנסה אצל קצת מהשאריות של השניים ויצאנו את המקום שבעים ומרוצים.
מזג האוויר היה מפנק ותחת שמיים כחולים הלכנו לנו חבוקים לאורכה של מדרכה. הלב שעלה על גדותיו שחרר את המשפט -"מה, גלידה?!" זה הביא לפרץ של צרחות שמחה ומילות אהבה כשהם נתלים עליי כקופים ביום היוולדם. אחרי מנה הגונה של סוכר קר גררנו את עצמנו עוד יותר שבעים ועוד יותר מרוצים וקצת הרבה עייפים כמו שאפשר להיות רק ביום שישי בצהריים. שני ילדים שמחים ואמא מרוצה אחת שלא נכנעה לבעסה של עצמה. ראש שקט, אהבה בלב וקיבה מלאה - זו דרך טובה להתחיל את השנ"ץ הגדול של סוף השבוע.
חולצה - זארה / מעיל - ה&מ גברים / ג'ינס - טופשופ / מגפונים - מנגו / תיק - וינטג' (אנשים לאנשים)