אתמול הילדון הצטרף אליי לאימון הדו שבועי שלי כשהוא מוותר בצורה לא אופיינית או הגיונית בעליל על ארוחת ערב מפנקת אצל הסבתא שלו. דיברנו בדרך קצת על המורה לאנגלית, על הקמטים שלה ועל כך שבסך הכל היא בגיל בסדר. דיברנו על עוד כמה דברים ועל מחשבות, וכמו בכל שיחה שלנו הוצאתי ממנה גם הפעם שורה תחתונה מתומצתת שיש בה ערכים של סבלנות וסובלנות שהלוואי ותהדהד בתוכו הלאה כשיגדל במחשבה ובעיקר במעשה.
לפני שאני ממשיכה עם הבלוג הזה, אני עוצרת להרהר בקמטים שלי, אלה הטבעיים שלא יכלו לגיל ולאקלים וגם הקמטים האלה שנסיבות החיים חצבו בי. אם רק הייתי יכולה לחבב אותם כמו שאני מחבבת ומייחלת להם כשהם נחרצים למשל בתיק או בנעליי עור מאיכות טובה ומעניקים להן עוד קצת אופי והם גם מעמיקים את החברות הטובה וההערכה ביניהן לזו הנועלת אותן, גאה בכברת הדרך שעשו יחד. הדרך הזאת מגולמת קצת בתמונות שלהלן שצילם האיש שאיתי לפני חצי שנה בדייט קטן של אחר הצהריים, קצת אחרי שהחיים העניקו לי עוד כמה וכמה שערות לבנות ועוד קמטים בצידי העיניים והפה ולא מצחוק. אני זוכרת את עצמי מתהלכת בעיר הגדולה אפופה מציאות סמיכה משל עצמי מנסה להדביק את הקצב של המציאות של החוץ, הן אותו הדבר, אבל אף אחד לא יודע את זה. התלבשתי במודע בשחור עם נגיעות צבעוניות מצד אחד מאוד סימבולי מצד שני מאוד כזה שנאחז בציפורניים בחיים. שניי הצדדים של אותו המטבע.
דרך האבנים הצהובות שלי הביאה לי הרבה מאוד קמטים, אבל גם הרבה מאוד חיוכים. היא הביאה לי את הבחירות החכמות שלי, את העשייה החיובית שלי, את מה שכן שהייתי כל כך טובה בו כל כך הרבה שנים והוא הנטייה הטבעית שלי לשכוח לזכור את מה שכן על פני מה שלא. זו אחת השורות המתומצתות שחוזרת על עצמה בשיחות שלי עם הילדים. אי אפשר לשכוח את מה שלא, אי אפשר לשנות דברים שהם כבר לא. אם אני לא יכולה וגם לא רוצה לשכוח וגם לא יכולה לשנות, אז מה אני עושה עם זה? אני לא יודעת! ואם אני לא יודעת, אז אני לא חיה בלא, כבר לא. אני רוצה לחיות בכן. זו החובה שלי עבור עצמי וגם בשבילם - הילדים והאיש שאיתי שחיי הכן טבועים בתוכם וככה אני רוצה שזה יישאר.
זה הכן שלי. חלק ניכר מהכן שלי. לשים את עצמי שם בחוץ, באנגלית זה נשמע יותר טוב: putting myself out there. המחשבות הופכות למילים לצד התמונות של המתלבשת. זאת אני כאן בתמונות הנ"ל ללא ריטוש או טיפול קוסמטי של פוטושופ - ורטיקלית כמעט למשעי עם בטן כואבת אין אוויר וצער עמוק. אני לא אשכח את מצב הצבירה הזה כשבחרתי להצטלם. זו הבחירה שלי לראות את הצבעים, את היופי ואת הכן. זו לא המהות, אבל זה בהחלט חלק מהותי בי שצריך להתקיים ולהמשיך לראות אור יום ובלוג, ריפוי בעיסוק אקסהביציוניסטי שכזה. לפני שאני ממשיכה הלאה זה היה נראה לי הפוסט הכי נכון לי כפוסט חזרה שמשיק את האתר החדש של הבלוג. זו אני אז ועדיין קצת עכשיו, רגע לפני שאני ממשיכה הלאה למי ואיך אני כן רוצה להיות.