רגע לפני שיצאו למשחק הכדורגל שלהם, ביקשה הילדה "אמא, בואי איתי לגן השעשועים" כמו בכל יום שישי בו אנחנו מבקרים אצל אמי. היום זה היה קצת אחרת אבל דומה לכל הפעמים מאז שהברק היכה פעמיים. היום דיברנו. בכיתי. בכינו. יצאתי יד ביד עם בתי אל מגרש המשחקים עם משקל סגולי של אבל. הבנים פנו ימינה אל מגרש הכדורגל ושתינו המשכנו עוד קצת הלאה משם.
הילדה ניגשה בחשש מה אל הנדנדה הגדולה ומיד נחו עליה עיניים סקרניות ואיתן מטר שאלות מפיהם של שני הילדים שכבר היו שם. היא רצה אליי בבהלה ומיד אחריה רצה ילדה חמודה ושאלה "נבהלת?" והתנצלה כבר ומיד. שתי דקות אחר כך הם כבר שיחקו במחבואים חולשים על פני כל המרחב כמו חרקים. מספר דקות אח"כ כשכבר הרגישה האישית שלי שהרוויחה את מקומה בין שני הילדים שהסתבר שהיו אחים, והציעה "בואו נשחק תופסת צבעים!" ההצעה התקבלה מיד אצל האחת ואילו השני קצת היסס אבל ידע שהוא במיעוט והתרצה.
בעוד הם הולכים לתפוס צבעים משלהם, הלכתי לתפוס צבעים משלי מטילה את כל משקלי בתוך נדנדת הרשת הגדולה מתערסלת בה ומתבוננת בכחול שבין העצים. מאז מה שקרה אני מרפרפת וממצמצת בין חושך לאור, בין השחור לבין הצבעים. הולכת כמו לוליין בקרקס על חבל בלתי נראה של אוויר סמיך ומתוח, מודדת את צעדיי בקפידה ובשאריות של אינטואיציה כי לנוכח המציאות זה כל מה שנשאר לי ממני באמת.
בינתיים הצטרפה לשלושה המשחקים עוד ילדה שכעת הייתה היא החדשה להצטרף לחבורה. השלושה קיבלו אותה אל חיקם במהירות השמורה רק לילדים וקיבלה את תפקיד התופסת. מדדתי את האישית שלי בכל אלה ושמחתי בביטחון העצמי שלה ובאיך שהגנה על שלה כשההוא טען שזה לא הוגן ושהיא צריכה לספור עוד פעם כי היא לא התנהגה לפי כל החוקים שהומצאו מהרגע להרגע. ילדים וצבעים - לצפות בהם ולראות אותם. גם בגדים עוזרים. נכון לעכשיו זה מה שיש לי בבפנוכו שלי כדלק בערה להתרומם מעל החבל המפחיד וללכת בכוחות עצמי למציאות משלי. כל מה שהיה היה, כל מה שיהיה יהיה. שלוות נצחים.
